האבולוציה של מחלקות הנוער

בשנות האלפיים עברו מחלקות הנוער האנגליות מהפכה. הכסף הגדול שנכנס לכדורגל האנגלי בעקבות ליגת הפרמייר שיפר גם את התנאים עבור כדורגלני הנוער. מגרשים חדשים, מדריכים מקצועיים, תוכניות חינוכיות. על הנייר – עידן זהב.

צ'לסי מול פולהאם: שתי גישות שונות

צ'לסי השקיעה מאות מיליוני פאונד בתשתית הנוער. אולם למרות ההשקעה האדירה, לא יצאה מהמחלקה ולו קבוצה בוגרת אחת ששוחקה בקבוצה הראשונה באופן קבוע. הכסף שם, המגרשים שם, המדריכים שם – אבל הדרך לקבוצה הראשונה חסומה. רומן אברמוביץ' מעדיף לקנות כוכבים בוגרים.

פולהאם, שכנתה הקרובה, בנתה מחלקת נוער מרשימה לא פחות – אך עם גישה שונה. שחקנים מהמחלקה יצאו לקבוצה הראשונה. ההשקעה מצאה את דרכה בחזרה.

החיסרון הגאוגרפי

אחת הבעיות שבהן נתקלה פולהאם היא הקרבה הגאוגרפית לצ'לסי. כשנער מוכשר בלונדון צריך להחליט באיזו מחלקת נוער לשחק – צ'לסי, עם שמה הגדול ומגרשיה המפוארים, לוקחת אותם. פולהאם מפסידה כישרונות לא בגלל שהיא נחותה מקצועית, אלא בגלל שהיריב לידה גדול ממנה.

זו תופעה שחוזרת על עצמה בכל ליגה בעולם: הקרבה לאדיר פוגעת בקטן, גם כשהקטן עושה את דברים הנכונים.

תוכניות חמש שנים וציפיות ריאליות

הקבוצות הגדולות – מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, ליברפול – בנו תוכניות פיתוח נוער לטווח של חמש שנים. הן יכולות לעשות זאת כי הן לא נלחמות על ההישרדות בכל עונה.

קבוצה שנמצאת בסכנת שמיטה לא יכולה להרשות לעצמה לחשוב חמש שנים קדימה. היא חייבת לשרוד עכשיו. זו מגבלה מובנית, לא כישלון ניהולי.

מה ישראל יכולה ללמוד?

בישראל אנחנו בתחילת התהליך הזה. מכבי חיפה, עם יציבותה היחסית ותמיכת הקהילה שלה בצפון, היא כנראה המועמדת המתאימה ביותר לפתח מחלקת נוער ישראלית ברמה גבוהה.

אבל כמו בפולהאם – המגבלות הגאוגרפיות, הכלכליות והקהילתיות קיימות. הצלחה במחלקת נוער דורשת סבלנות, יציבות ניהולית ואמונה ארוכת טווח – שלושה דברים שהכדורגל הישראלי לא תמיד מספק.

השאלה היא לא אם בנוער הישראלי יש כישרון. יש. השאלה היא אם יש מי שמוכן להשקיע בו ולחכות לתוצאות.