להיות ליונל מסי

דיק פוסברי שינה את הקפיצה לגובה. עד 1968 כולם קפצו בשיטה המסורתית – כשהגב כלפי המוט. פוסברי קפץ הפוך, עם הגב למטה, וזכה במדליית זהב באולימפיאדת מקסיקו. כיום כל קופצי הגובה בעולם מחקים אותו.

מיצואו צוקהארה המציא את כישרון ההתעמלות שנושא את שמו. בובי פישר שינה את הדרך שבה שחמטאים חושבים על המשחק. וליונל מסי – ובכן, מסי הוא קטגוריה בפני עצמה.

שני מודלים של יצירתיות

פסיכולוגים של ספורט מזהים שני מסלולים שונים של יצירתיות:

פריצת דרך פתאומית – רגע אחד של תובנה שמשנה הכל. פוסברי לא תרגל את הקפיצה ההפוכה שנים. הוא ניסה, ראה שזה עובד, ושכלל. זה קרה בפרק זמן קצר יחסית.

תהליך הדרגתי – שנים של תרגול שמצטברות לביטוי ייחודי. מסי לא "המציא" שום דבר ביום אחד. הוא פשוט תרגל כדורגל מגיל ארבע, ומהר מאוד מוחו למד לפרק ולהרכיב מחדש את המרחב שמולו בדרכים שאחרים לא יכולים לראות.

מה המאמן יכול לעשות?

השאלה המעשית היא: איך יוצרים תנאים שמאפשרים יצירתיות?

תשובה אחת שאני שומעת הרבה: "פשוט תן להם לשחק." אבל זו תשובה חלקית בלבד. ילדים שמשחקים ללא הכוונה לא בהכרח מפתחים כישורים מתקדמים – הם מפתחים כישורים בסיסיים.

היצירתיות של מסי התאפשרה כי:

1. הוא תרגל אלפי שעות – לא רק שיחק, אלא תרגל מיומנויות ספציפיות שוב ושוב
2. המאמנים שלו העריכו ניסיון – הוא לא נענש על ניסיון שנכשל
3. הוא קיבל אוטונומיה בתוך מבנה – כללי המשחק קיימים, אבל בתוכם הוא היה חופשי

על מה מאמנים צריכים לוותר?

על הצורך לשלוט בכל פרט. על הצורך שהילד יראה "נכון". על השאלה "למה אתה לא עושה כמו שאמרתי?"

מסי לא הפך למסי כי מישהו לימד אותו לרוץ ככה. הוא הפך למסי כי מישהו לא הפסיק אותו מלרוץ ככה.

זו האחריות הכי גדולה של מאמן: לדעת מתי לא להתערב.