בעקבות ההרחקה של וויין רוני

לפני כמה ימים הבקיע וויין רוני שני שערים עבור מנצ'סטר יונייטד ברגעים האחרונים של המשחק, ובשיא ההתרגשות קילל ישירות לתוך המצלמה. ה-FA (התאחדות הכדורגל האנגלית) הרחיקה אותו לשני משחקים בגלל ה"שפה הגסה" ושידרה ל-Sky Sports.

הסטריליזציה של הכדורגל האנגלי

אחרי דוח ועדת טיילור ב-1990 עבר הכדורגל האנגלי תהליך של סטריליזציה – ניסיון לנקות את הספורט משורשי האלימות שלו. טיילור הצביע על הצורך להוציא את הגורמים האלימים מהאצטדיונים ולהפוך את הכדורגל לבידור משפחתי. הכרטיסים התייקרו, האצטדיונים שופצו, וה"הוליגנים" פשוט נשארו בחוץ.

כחלק מאותה סטריליזציה, ה-FA ניסה גם לרסן את ההתנהגות בתוך המגרש. לא רק בקרב האוהדים, אלא גם בקרב השחקנים עצמם. ההחלטה להרחיק את רוני היא חלק ישיר מאותה מדיניות.

מי הם מודל לחיקוי?

הויכוח שפרץ בעקבות ההרחקה מעניין לא פחות מהאירוע עצמו. שני צדדים:

הצד הראשון טוען שרוני הוא שחקן בוגר שהביע רגש אמיתי ברגע של שמחה עצומה. כולם מקללים. הכדורגל הוא ספורט גברי. ה-FA מגזים.

הצד השני – וכאן אני עומדת – טוען שהשחקנים הם מודל לחיקוי לילדים ולנוער. הילד שצופה במשחק לומד מה מקובל ומה לא. כשהשחקן הכי מפורסם בנבחרת שלך מקלל בשידור חי ישיר – זה מסר.

אחריות ושחקנים כמשפיענים

אנחנו חיים בעולם שבו שחקני ספורט הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית. הם מוכרים מוצרים, הם בפרסומות, הם בחדשות. ילדים לובשים את המספר שלהם. ילדים מחקים את שיטת הבעיטה שלהם. אם כן – למה לא גם את שפת הגוף שלהם ואת המילים שלהם?

ה-FA צדק בהחלטתו. לא כי רוני אדם רע. אלא כי יש חשיבות לגבולות בפרהסיה. ובמיוחד כשמדובר בפרהסיה המשודרת לאולפני טלוויזיה ברחבי העולם.

אחריות מגיעה עם הפריבילגיה. וכשאתה השחקן הכי יקר בעולם – יש לך המון פריבילגיה.